כולנו עוברים מעברים במהלך חיינו - מעבר לתפקיד חדש, מעבר של עשור, מעבר של מקום מגורים, מעבר של שנה. חלקם מתרחשים לאורך הילדות או נערות ואין לנו שליטה רבה עליהם – מעבר מהגן לבית הספר, מעבר לעיר או מדינה אחרת ועוד. חלק מהמעברים קורים באופן קבוע לאורך החיים, כמו מעבר משנה לשנה, מעשור לעשור, ואף מחיים למוות.גם בבגרותנו אנו עוברים מעברים – חלקם נעשים באופן יזום על ידינו – כמו מעבר לתפקיד חדש אותו רצינו מזה זמן מה ואף התאמצנו להשיגו, או מעבר לבית חדש עליו חלמנו. חלקם "נכפים" עלינו, כמו פיטורין או גירושין שלא מרצוננו. ברצוני להתייחס דווקא לאותם מעברים שאנו חווים בבגרותנו, אלו שיש לנו יכולת ליצור ולשנות ואלו שלכאורה "נכפים" עלינו.
לחלקנו יש יותר אמביציה ואומץ ליצור שנויים לאורך החיים, לחלקנו קשה יותר לצאת מאזור ההרגלים "הנוח והבטוח". חלקנו רוצים אך לא יודעים איזה שינוי יהיה נכון באמת עבורנו ואחרים לא יודעים איך לעשות זאת.
אני מאמינה שכל אדם אשר מחובר לעצמו, לעוצמתו ולתכליתו, יש את הכוח לשנות ולעבור מחיים שמובילים אותו לחיים שמובלים על ידו. לעיתים נדרש תהליך של העצמה התחברות מחדש וניקוי מה שחוסם כדי להתקדם, לעיתים נדרשת בהירות ותוכנית עבודה כדי לראות את זה מתממש.
חלקנו מרגישים ששנויים ומעברים בחיים קרו וקורים לנו באופן כפוי, שלא ביוזמתנו ושלא על פי בחירתנו. הסיפור הבא, אותו אני מעבירה מזה שנים לתלמידי הקורס לאימון וטיפול בצבעים, הוא סיפור שמצליח לרגש אותי כל פעם מחדש.מנהל צעיר ומצליח טייל במכוניתו במורד רחוב שכונתי,נוסע קצת מהר מדי ביגואר החדשה שלו.הוא הביט סביב לוודא שאין ילדים המזנקים להם מבין מכוניות חונות והאט כשחשב שהוא רואה משהו.במהלך הנסיעה, לא נראה אף ילד החוצה את הכביש.לפתע, בהפתעה גמורה, התעופפה לבנה אל כיוון מכוניתו והתנפצה אל תוך הדלת הצדדית של היגואר.המנהל המבוהל לחץ על הבלמים וסובב את היגואר אחורה.הוא קפץ החוצה מהמכונית, תפס בכוח בילד שעשה זאת,דחף אותו כנגד מכונית חונה וצעק עליו: מי אתה ומה זה צריך היה להיות?מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?"בכעס ההולך וגובר הוא המשיך,"זו מכונית חדשה והלבנה הזו שזרקת עומדת לעלות לי הרבה כסף,מדוע עשית זאת?""בבקשה, אדוני, בבקשה. אני מצטער, לא ידעתי מה לעשות", התחנן הילד. "זרקתי את הלבנה כיוון שאף אחד אחר לא עצר...דמעות זלגו על סנטרו של הילד כשהצביע סביב על המכוניות החונות."זה אחי," הוא אמר. "הוא התגלגל מהמדרכה ונפל מכיסא הגלגלים שלו,ואני לא יכול להרים אותו".ביבבה, ביקש הילד מהאיש,"האם תוכל בבקשה לעזור לי להחזיר אותו לתוך כיסא הגלגלים?הוא נפגע והוא כבד מדי עבורי". המנהל זע ללא מילים, מנסה לבלוע את הגוש הגדל במהירות בגרונו.הוא הרים את הבחור הצעיר בחזרה לתוך כיסא הגלגלים,הוציא את הממחטה שלו וניגב את השריטה והחתך, מוודא שהכול יהיה בסדר. "תודה ושהאל יברך אותך" אמר לו הילד האסיר תודה.אחר כך הביט המנהל על הילד הקטן דוחף את אחיו במורד המדרכה לעבר ביתם.הייתה זו הליכה ארוכה בחזרה ליגואר שלו...הליכה ארוכה, איטית. הוא מעולם לא תיקן את הדרת הצדדית של הרכב,הוא השאיר את הפגיעה כדי להזכיר לעצמו לא לעבור יותר דרך החיים כה מהר, עד שמישהו יאלץ לזרוק עליו משהו כדי ללכוד את תשומת לבו...מי מכם שמכיר אותי טוב, יודע ששיניתי את חיי. התחברתי מחדש לעצמי, לנשמתי ושליחותי דרך עולם האור והצבעים ובמסע הזה, התחברתי גם לאמונה ולאומץ ויצרתי שנויים ומעברים משמעותיים בחיי האישיים והמקצועיים."הלבנים האלו" נזרקים לעברנו בכל פעם שאיננו מקשיבים ללחישות שהחיים לוחשים לנו. תחילה אלו הן אבנים קטנות שממש צריך לשים אליהן לב, אחר כן אלו הן אבני חצץ וזה שורט, לאחר מכן חלוקי נחל וזה פוצע ולבסוף - לבנים ואף סלעים גדולים וכבדים.
מעברים בחיים אינם כמובן רק מעברים פיזיים, אלו הם קודם כל מעברים פנימיים בתוכנו. מעבר מהיותנו אדם ששוכח את עצמנו, לאדם שמתחשב בצרכיו, מאדם שפועל כי צריך, לאדם שמניע מתוך בחירה, מאדם שחיי השרדות ל. מאדם שחיי "קשה יום", לאדם שחיי בשפע פנימי וכלכלי, וכו'.מעברים שקורים לנו בבגרותנו, באים לומר לנו – לא הקשבת ללחישה ואולי אף לא ללבנה, אך בהחלט הגיע הזמן לשנות, זוהי טובתך העליונה.ובהסתכלות לאחור, לעיתים קל לנו יותר להבין מדוע השנויים קרו לנו, איזו מתנה הם באו לתת לנו והאם הצלחנו לצמוח וליצור שינוי ומעבר חיובי עבור עצמנו.אלוהים לוחש בנשמתנו ומדבר איתנו. פעמים כה רבות, כאשר אין לנו זמן להקשיב, הוא חייב לזרוק עלינו לבנה, רק כדי להעיר אותנו... זו הבחירה של כולנו: להקשיב ללחישה – או להמתין ללבנה.מעברים – האם הם "נכפים" עליכם או שאתם יוזמים ומקדמים אותם?טליה לינור פלד
